"היה יום קשוח, אה?" השאלות שסוגרות את השיחה
עודכן: 22 באוק׳
אנחנו שואלים שאלות סגורות כמעט בלי לשים לב, ובכך מצמצמים את המרחב של האחר להשיב, לפרט ולהיפתח. מעבר לשאלות פתוחות יכול להאריך את השיחה, לרכך את יחסי הכוח ולאפשר קרבה
יונתן מנסה להתעניין בילדיו, ובכל זאת הם נוטים להאשים אותו ש"אי אפשר לדבר איתו". נעמה מיואשת מבעלה השתקן, שלא משתף אותה כמעט בשום דבר שעובר עליו, וקרן מתמודדת בעבודה עם עמיתה תככנית, שכל ניסיון לברר מולה מה באמת קורה נתקל בתשובות מתחמקות שמותירות אותה חסרת אונים.
הנסיבות אמנם שונות, וגם עומק הבעיה בכל אחד מהמקרים אחר, אבל יונתן, נעמה וקרן חולקים מכשול משותף. הוא מתבטא בבחירה דקדוקית שנראית תמימה, אבל סוגרת את השיחות שהם מנסים לנהל עוד לפני שהתחילו.
תשומת לב לעניין הזה לא תפתור את הקושי כבמטה קסם, אבל היא בהחלט עשויה לשפר, מיד ובאופן מורגש, את התקשורת שלהם עם הזולת.
שעת נעילה
כשאנחנו חושבים על תקשורת, אנחנו נוטים להתמקד בתוכן: על מה מדברים, עד כמה כנים, אילו טיעונים מעלים, מה נכון לומר ומתי. אלה כמובן שאלות חשובות, אבל לצדן יש אצל רבים מאיתנו הרגל לשוני כמעט שקוף: לשאול שאלות סגורות. לא מתוך כוונה רעה ולא מחוסר אכפתיות, אלא כברירת מחדל לא מודעת, שנועלת את השיחה עוד לפני שנפתחה.
גם אני, כפסיכולוגית שמנסה לדובב אנשים יותר מחוקרי רצח במשטרה, נופלת בזה שוב ושוב. אנחנו שואלים "היה כיף?", "אז החלטת להשתתף בזה?" או "הבנת אותו?", ובלי לשים לב מציעים לבני השיח שלנו בחירה בינארית בין "כן" ל"לא", או תשובה קונקרטית אחרת שבכל מקרה מובילה את הדיאלוג למבוי סתום.
כשהדפוס הזה נעשה כרוני, וכשהצד השני לא מרגיש בנוח להרחיב גם מעבר למה שנשאל במפורש, הוא נהפך למכשול של ממש במערכות יחסים. החדשות הטובות הן שעם מעט מודעות, קל יחסית להתגבר עליו.
אצל יונתן, האב שמרגיש שילדיו חומקים לו בין האצבעות, השינוי נראה כך: במקום לשאול את ילדיו המתבגרים "אז עכשיו אתה יוצא עם א'?", "לאן הלכתם?" או "היה סבבה במבחן?" - שאלות שמזמינות תשובה קצרה וכמעט גוזרות את דינה של השיחה להסתיים מיד - הוא למד לעבור לניסוחים שמניחים שבתוך החוויות של הילדים שלו מסתתר סיפור.
אם נחזור לדוגמאות, הוא יכול לשאול: "איך החלטת בסוף לצאת עם א'?" "למה בחרתם ללכת דווקא לשם?" או "איך הייתה הבחינה ביחס למה שחשבת שיהיה?" הפואנטה היא שהשינוי מכוון להיות עדין. הילד לא מרגיש שהוא נקלע ל"שיחת נפש" מאולצת, אלא פשוט מוצא את עצמו משתף באופן טבעי יותר בחוויות שלו, בלי התחושה שמישהו סוחט ממנו מידע.
אצל נעמה, הנטייה הייתה לשאול "מה, היה יום קשוח, אה?", "הגשת את הפרויקט?" או "מתי יום הגיבוש?" - שאלות שנענות באנחה, בהנהון או במילה אחת, ובכל מקרה לא דורשות מבעלה להיפתח רגשית וגם לא ממש מפתות אותו לעשות זאת.
במקום זה היא למדה לשאול: "איך הלך לך בסוף בפגישה היום?" "איך התמודדת עם (נודניק כזה או אחר)?" או "זה נראה כמו דדליין בלתי אפשרי, מה עשית בסוף עם הפרויקט?" גם "מה מתוכנן ליום הגיבוש?" היא שאלה שפותחת יותר מ"מתי יום הגיבוש?"
אצל קרן, בזירה המקצועית, המעבר לשאלה פתוחה משמש כלי לבירור עמדות בלי לעורר מגננה. מול העמיתה שמתנהלת בעמימות, קרן החלה לעבור משאלות כמו "את סגורה על המצגת?" שמאפשרות לצד השני לומר "כן" ולהמשיך להסתיר תקלות, לשאלות אגביות יותר כמו "איך את מתכננת להציג שם את הנתונים המורכבים?"
זה נשמע כמו התייעצות מקצועית גרידא, אבל בפועל זו שאלה שמאלצת את הקולגה לחשוף את קו המחשבה שלה. כך היא מוצאת את עצמה מפרטת את האסטרטגיה שלה, בלי להבין שקרן בעצם בודקת את מידת הכנות והמוכנות שלה, באמצעות שינוי תחבירי קטן.

להרחיב את התבנית
כמובן, בדיאלוג - במובן הטכני או המטאפורי - האחריות לא מוטלת רק על צד אחד. לפעמים אפשר לשפר את השיחה גם אם נאזור אומץ לענות על שאלה סגורה כאילו הייתה פתוחה. לא כולם זקוקים כמובן לאומץ. יש מי שמדברים על עצמם בשמחה ובלי הפסקה. אבל כשהצד השני לא יודע לשאול, כשהאדם שמולך בעבודה שואל, למשל, "שלחת את זה?", אפשר לענות "כן", ואפשר גם לחרוג מעט מן המסגרת ולומר: "כן, ומה שהיה לי מעניין בתהליך הזה הוא...".
כשאנחנו מעזים להתרחב מעבר לתבנית הצרה של השאלה שנשאלנו, אנחנו משנים את הדינמיקה באופן חד-צדדי. בהקשר חיובי, מדובר בהזמנה אקטיבית אך עדינה ליצירת קרבה, גם כשהצד השני עדיין לא מודע למחסומים הלשוניים שהוא מציב בפנינו.
מעבר לתועלת המעשית, יש כאן גם עניין של חלוקת כוח. שאלה סגורה היא לעתים קרובות אקט של שליטה: השואל קובע את גבולות הגזרה, והמשיב נדרש רק לאשר או להכחיש. זהו מבנה שיחה שמייצר היררכיה סמויה, וזו בדיוק הסיבה שמתבגרים או בני זוג שתקנים עלולים לחוש בו שהם נדחקים לפינה.
שאלה פתוחה לעומת זאת מעבירה את הכדור לצד השני. היא משדרת לו: "אתה המומחה הבלעדי לסיפור שלך, ואני סומכת עליך שתדע להוביל אותי בתוכו". כשאנחנו מוותרים על השליטה בתוצאה של השיחה, אנחנו מעניקים לצד השני את החירות להביא את עצמו. באופן פרדוקסלי, דווקא כשמשחררים את האחיזה, אנשים נוטים להתקרב.
בעומק הדברים, התכווננות לשאלות פתוחות היא עמדה של ענווה רגשית. היא משדרת לצד השני שבאמת אכפת לנו ממה שיש לו לומר. בעולם שבו כולנו ממהרים, ולעתים מרגישים שגם אחרים רק מסמנים עלינו וי, השינוי המיקרוסקופי הזה הוא דרך פשוטה להזכיר לעצמנו שהאדם שמולנו - בן זוג, ילד או אפילו יריב - הוא עולם ומלואו.
בפעם הבאה שאתם מרגישים ששיחה נתקעת, נסו לעצור את השאלה הסגורה רגע לפני שהיא יוצאת מהפה, ולהחליף אותה בשאלה פתוחה. אולי תופתעו לגלות כמה אנשים בעצם רוצים לספר לכם.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




