בישיבה מזרחית או בבליעה: כך מדיטציה ופסיכדליה עוזרות לנו
עודכן: 22 באוק׳
חומרים פסיכדליים משנים את הדרך שבה מוחנו פועל, וגורמים לנו לחוות חוויות שגרתיות כחדשות ומרגשות. כמו מדיטציה, הם מאפשרים לחוות אחדות ומעניקים לנו בסיס לריפוי נפשי
ברשימה קודמת השוויתי בין ההטבה שמציעים כדורים נוגדי דיכאון וההרגשה הטובה שנותנת לנו שתיית אלכוהול לבין ההשפעה המיטיבה של חומרים פסיכדליים קלאסיים ושל מדיטציה. תייגתי את שני האחרונים בקטגוריה אחת, וכיוון שזהו לא מהלך תיאורטי טריוויאלי, הרשימה הנוכחית מוקדשת בעיקר להשפעה של פסיכדליים על מוחנו, בהקשר של הרחבת תחושת האחדות בין הפרט לבין סביבתו. לקינוח הוספתי כמה מילים לגבי ההקבלות בין השפעה זו להשפעה של מדיטציה.
הפן העיקרי של ההשפעה הזו, בהקשר שבו רשימה זו מתמקדת, מכונה "התמוססות האגו". זו החוויה שאנשים שהתנסו בפסיכדליה מתארים במשפטים כמו "נפטרתי מהאגו שלי", "הרגשתי משוחררת מהדאגות הרגילות שמעיקות עליי", "הרגשתי חיבור לאחרים ולטבע", "הרגשתי שהקיום שלי הוא על-זמני והחרדה הקיומית שלי התמוססה".
אי אפשר לדבר על התמוססות האגו בלי לציין שנכתבו לא מעט דוקטורטים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה על מקורה של תחושת העצמי, וכמובן שאין לי דרך להציג אותו כאן במורכבות הראויה. אסתפק בלציין שמכל ההגדרות הקיימות לתחושת העצמי, לדעתי הגרסה הפשוטה ביותר שתופסת את העצמי הפנומנולוגי דורשת רק את היכולת למקם את העצמי באופן עצמאי במרחב של זמן ומקום.
הגדרה זו נשמעת מסובכת, אבל למעשה, כל סרט קולנוע שעוסק באיזשהו אופן בדמות שמוצאת את עצמה בגוף אחר מגדירה את העצמי באופן הזה בדיוק. המשרתת שהופכת לקומקום תה ב"היפה והחיה", התינוק המדבר ב"תראו מי שמדבר", ילדות שמתעוררות בגוף של נשים בנות 30, מבוגרים שמתעוררים בגוף של ילדים, אנשים חיים שהופכים לרוחות רפאים - כל אלה דוגמאות שונות להגדרת העצמי לפי היכולת של המוח לזהות את מיקומו שלו על ציר הזמן ובמרחב הפיזי. ההגדרה הזו מובנת לנו, הצופים, באופן אינטואיטיבי לגמרי.
תחושת העצמי הזו מתבססת במידה רבה על שילוב של מידע חזותי, גופני ווסטיבולרי (שרלוונטי למיקומנו במרחב). והשילוב הזה של מידע חושי מעולם החיצוני ומידע המגיע מתוך הגוף, יחד עם התחזיות של המוח עצמו, עולה בקנה אחד עם המודל הבייסיאני של המוח, אותו התחלתי להציג ברשימה אחרת, מודל המכונה גם "עצמי גופני/מינימלי".
אזכיר שלפי התיאוריה הבייסיאנית של המוח, המוח הוא מכונה שתכליתה לבחון השערות. המכונה הזו מייצרת מודל פנימי של מקורות המידע החושי הנמצאים בעולם אך אינם נגישים לה באופן בלתי אמצעי. המודל הפנימי הזה משתכלל ככל שהוא מנסה להימנע מהפתעות, והוא עושה זאת בעזרת שילוב של תפיסה ופעולה המביא להפחתת כמות התחזיות השגויות.
לפי התיאוריה הזו, אם המוח מנבא את מקורות המידע החושי הנמצאים בעולם החיצוני, יש לשער שהוא מנבא גם את מקור התרומה של האורגניזם עצמו למידע החושי הזה. באופן הזה, הדגם הבייסיאני של העולם אמור לכלול גם דגם של העצמי באותו אופן גופני/מינימלי שתיארתי קודם, מאחר שזהו ההסבר ההגיוני ביותר מבחינה סטטיסטית לקיומם של גירויים חושיים-מוטוריים חופפים.
אז איך חומרים פסיכדליים משפיעים על התהליך הזה? המולקולות של הפסיכדליים הקלאסיים (כמו פסילוסיבין או LSD) קשורות, ככל הנראה, להיחלשות היכולת לצייד את התשתית של התפיסה שלנו (perception) בתחזיות מדויקות, המתבססות על מידע הנובע מתוך ההקשר או על מידע המתבסס על תחזיות קודמות. התוצאה היא עיבוד תפיסתי מצומצם יותר "לטוב ולרע".

"לרע" משום שבמובנים מסוימים העיבוד התפיסתי הזה הוא פחות אמין, ולכן מלווה גם בתחושה של חוסר ודאות ביחס למה שנתפס בחושים. "לטוב" משום שבמקביל מתרחש שיפור באותן פעולות שבהן פעילות-יתר של מכונת התחזיות שלנו למעשה פוגעת בביצועים. נבדקים במחקרים שנטלו LSD היו רגישים פחות ל"אשליית המסכה החלולה" (אשליה אופטית שבה המוח תופס מסכת פני אדם קעורה כאילו היא קמורה כמו פנים נורמליות) וכאלה שהיו תחת השפעת האיוואסקה ופסילוסיבין הצליחו יותר במשימות שדרשו הפחתה של Binocular rivalry (מאבק בין מידע שונה שמגיע לשתי העיניים). כמובן שהממצאים האלה קשורים לאופן שבו תחת השפעת פסיכדליים אנשים חווים גם חוויות שגרתיות כחדשות ומרגשות, ובעיקר לעובדה שפעמים רבות התובנות שהאדם צובר תחת השפעת פסיכדליים מתויגות על ידו כ"אמת".
העובדה שחוויות אלו מתרחשות בחסות הפסקה חלקית של מנוע התחזיות הבלתי נלאה, תורמת חלק מההסבר לתיוג הזה. החוויות האלו מתויגות כאמת משום שהן מבוססות על מפגש עם המידע החושי המגיע מן המציאות, באופן שמוגבל פחות על ידי תחזיות מוחיות המבוססות על אירועי העבר. במובן זה, החוויות הללו הן מיידיות יותר. במילים אחרות, החוויות הפסיכדליות מתויגות כאמיתיות יותר גם משום שבמידה מסוימת הן אכן אמיתיות יותר.
ואם נחזור כעת למודל החישובי המנבא את קיומו של עצמי גופני/מינימלי, אנחנו יכולים לשער שחוויית התמוססות האגו קשורה למסטיק הפסיכדלי שנתקע במנוע של מכונת התחזיות ומקשה על הפקת השערת העצמי. השערה זו מייצרת באופן שגור יכולת למקם את העצמי במרחב ולמתוח גבול בין העצמי לבין העולם.
כעת, כמובטח, כמה מילים על הדמיון בין המסיבה המתרחשת במוח תחת פסיכדליים לזו המתקיימת בהשפעת מדיטציה. תחושת האחדות היא אחד היסודות של החוויה המיסטית. התהוותה מבוססת, לפחות חלקית, על הפחתה של תהליכים מוחיים העסוקים בביסוס השערת העצמי או תורמים לה. כיום קיימות עדויות משמעותיות לכך שאזורים מוחיים כמו הצמתים באזור הנקרא DMN (רשת ברירת המחדל) מעורבים בעיבוד המתייחס לעצמי ובשימורה של תחושת עצמי המתקיימת במרחב ובזמן (אותה תחושת עצמי עליה דיברתי בפתיחת הרשימה). מחקרים שכללו דימות של המוח בטכנולוגיות שונות הראו שגם אחרי נטילת חומרים מעוררי הזיה קלאסיים וגם במהלך מדיטציה נרשמת ירידה בפעילות באזורים אלה.
אחת מהשערות המחקר המקובלות כיום בקרב חוקרי פסיכדליה היא שגם במדיטציה וגם תחת פסיכדליה יורדת הפעילות באזור זה ושהתקשורת בין הצמתים בו לבין יעדים אחרים בקליפת המוח הקשורים בעיבוד אסוציאטיבי וחושי משתנים באופן יסודי. שינויים אלה תומכים בירידה בחשיבות הניתנת לתחזית קיומו של העצמי במהלך חוויות מיסטיות. שינויים אלה גם עולים בקנה אחד עם תחושת היעדר מסגרת הזמן והמרחב המאפיינת את החוויה המיסטית.
ספציפית יותר, גם במהלך מדיטציית מיינדפולנס וגם אחרי נטילת חומרים מעוררי הזיות יורדת האמפליטודה של התנודות הספונטניות ב-DMN במוח. ממצאים אחרים שעולים בקנה אחד מצביעים על הפחתת או הפסקת הפעילות המוחית באזורים נוספים במהלך תרגולי מדיטציה המוכרים בתור Focused awareness ו-Opened monitoring practices.
לדוגמה, בפעילות מוחית רגילה מתקיימת זיקה הפוכה בין פעילות ב-DMN (אזור המקושר עם מיקוד תשומת הלב פנימה) לבין רשתות של פעילות מוחית המכונות Task positive networks המקושרות להפניית תשומת הלב החוצה. גם הזיקה ההפוכה הזו נחלשת באופן משמעותי תחת מעוררי הזיות ובמהלך תרגול מדיטציה לא-דואלית, וייתכן שהיא חלק מהתשתית של החוויה המיסטית המתקבלת בתרגול מסוג זה.
השינויים הללו בפעילות המוחית הם מה שהיינו מצפים לראות כשאדם מדווח על חוויה של אחדות, שבה ייצוגים של אובייקטים מנטליים פנימיים מתמזגים עם ייצוגים של אובייקטים חיצוניים בצורה המאפיינת חוויות מיסטיות. וחוויית האחדות הזו היא הבסיס לריפוי הנפשי שמציעות גם הפסיכדליה וגם המדיטציה.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com



