top of page

שיר ערש אחרון - על האיש שעזר לאלפי תינוקות לישון טוב בלילה

תמונת הסופר/ת: Amalia Rosenblum
Amalia Rosenblum
29 בספט׳ 2016
זמן קריאה 7 דקות

רשימה לזכרו של פרופ' אבי שדה ומבחר מעצותיו לשנת לילה טובה של תינוקות והוריהם

אם הצבא צועד על קיבתו, חיי הנישואין מתבססים על שעות שינה. השבוע הלך לעולמו בפתאומיות מטלטלת פרופסור אבי שדה, שהציל מאות משפחות בישראל, כיוון שהחזיר את השינה לבתיהן. הרשימה הזו היא לכבודו, וניסיתי לדחוס לתוכה דוגמאות רבות לידע הרב שלו ולחן האישי המיוחד.

את אבי (אז הוא עוד היה בשבילי "פרופ' אבי שדה") פגשתי לראשונה לפני עשר שנים וחצי, כשאלה בתי הבכורה היתה בת 8 חודשים. "זה או אני או היא", אמרתי לו בעיניים טרוטות. אלה נהגה להתעורר כשלוש פעמים בלילה כדי לינוק ועוד כ-15 עד 30 פעמים בלילה למוצץ. "זה בסדר", השיב לי שדה, בחיוך הנינוח והמשועשע שלמדתי להכיר, "אני לא חושב שנצטרך לבחור בינך לבינה".

והוא צדק. עשיתי מה שהוא אמר לי, ובתוך שלושה לילות אלה התחילה לישון 9-11 שעות בלילה, והיא עושה את זה עד היום.

אז מה הסוד? שדה, שהיה פסיכולוג קליני, מנהל המעבדה לחקר השינה בתינוקות וילדים, ופרופסור בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לימד אותי שרוב בני האדם מתעוררים כשלוש פעמים בלילה, בכל גיל. ההבדל בינינו לבין תינוקות הוא שאנחנו למדנו להשתמש במנגנונים של הגוף על מנת להרדים את עצמנו בחזרה. התינוקות שלנו עוד לא למדו איך לעשות את זה. הדרך הנכונה להגיע לשנת לילה רצופה מבוססת, אם כך, היא בכך שנאפשר לילד להכיר את המנגנונים שלו-עצמו. הוא יעשה את זה באופן טבעי אם לא נפריע לו. אנחנו מפריעים לו כשאנחנו משאילים לו את גופנו כמנגנון חיצוני. למשל, כשאנחנו לוקחים אותו על הידיים.

"אההה, אז הוא מאלה שאומרים לתת לתינוק לבכות עד שהוא נרדם...?", שאלו אותי חברים חשדניים במשך שנים אחר כך, כשהייתי מספרת כמה אבי שדה עזר לי. ממש לא! הוא הנחה אותי להיכנס לחדרה של אלה, לבדוק בענייניות שאין שום דבר קריטי שגרם לה להתעורר (רגל תקועה בסורגי המיטה, חיתול שעלה על גדותיו וכו'), ואז – מבלי לגעת בה - להגיד לה, "הכל בסדר, אמא כאן, את לא לבד". ולהישאר לעמוד בפינת החדר עד שהיא תירדם שוב.

בלילה הראשון זה לקח עשר דקות. כנראה מרוב הלם. בלילה השני, כשאלה חשדה שמדובר בשינוי גישה, היא בכתה במשך שעה. אבל היא לא היתה בפניקה. אני עמדתי לידה בחדר. אני בדקתי שהיא בסדר. זו היתה מחאה, ורשמתי אותה לפני. בלילה השלישי זה לקח שוב עשר דקות, וזהו, מאז היא עברה לישון לילה שלם. הכותרת של כל הצעד הזה נקראת "שום דבר מעניין לא קורה אם מתעוררים בלילה", והיא חקוקה על לוח לבי עד היום. ילד שמתעורר בלילה זוכה ליחס אכפתי וענייני, אבל לא פורשים לכבודו שטיח אדום ולא מוציאים את הכינור.

כמה חודשים לאחר מכן צצה בעיה חדשה, כשאלה, שכבר היתה כמעט בת שנה, הבינה שלא כל העולם הולך לישון כשהיא ישנה. ממיטתה בחדר הילדים היא הביעה את עמדתה הנחרצת בעניין. אני הייתי די עמידה, אבל אבא שלה היה משתגע מהבכי שלה. הרמתי לאבי טלפון. הוא שאל אם אבא שלה חייב להיות בבית בזמן ההרדמה, כי מבחינתו היה ברור שהילדה מודעת להשפעה של הבכי שלה על אביה. באותו זמן אבא שלה עמד לנסוע לביים סרט באוקראינה, ואבי הציע לנצל את ההזדמנות כדי ליצור את השינוי. הוא אמר לי לדבר איתה בצורה ברורה.

אני זוכרת את אותו לילה. אלה היתה בת 11 חודשים. אבא שלה כבר לא היה בבית. הוא טס באותו בוקר. השכבתי אותה במיטה. היא עמדה, לבושה בוורוד, נשענת על הסורגים כמו בגרסת החבובות של "אחר צהריים של פורענות". "תקשיבי לולי", אמרתי לה, "אבא לא בבית. אני הולכת עכשיו לאכול ארוחת ערב במטבח. אני לא מתרגשת מהבכי שלך. אז רק תקחי את זה בחשבון. בכל מקרה אני מבטיחה לבוא בעוד חמש דקות לבדוק מה שלומך". יצאתי מהחדר, אלה נשכבה על המזרן והלכה לישון. מאז לא היה יותר בכי בהרדמות.

נדלג קדימה: כשאלה היתה בת שנתיים וחצי, אבא שלי אושפז לתקופה ארוכה בטיפול נמרץ בבית חולים תל השומר. אשפוז שממנו כבר לא שב אלינו. בכל לילה, אחרי שהייתי משכיבה אותה לישון, יצאתי לבית החולים להיות לידו. בכל לילה מישהו אחר שמר על אלה (אני ואביה לא היינו נשואים יותר. כנראה ששנת לילה רציפה היא תנאי הכרחי אבל לא מספק לשמירה על הזוגיות). המתח באוויר וחוסר הידיעה מי יהיה בבית במקרה שהיא תתעורר השפיעו עליה, והילדה התחילה לנדוד מתוך שינה. מאחר שהיא ידעה שאני לא מרוצה מהנדודים האלה, חששה להגיע אלי למיטה. התוצאה היתה שלילה אחד קמתי ללכת לשירותים וכמעט דרכתי עליה משום שהיא נרדמה על הרצפה בין חדרי השינה.

מיד צלצלתי לאבי (בשלב הזה כבר עברנו לשם פרטי). כרגיל, היה לו פתרון מאוד פשוט. "תחברי פעמונים לדלת החדר שלה", הוא הנחה אותי, "ולפני השינה תסבירי לה שאם בלילה היא שומעת את הפעמונים האלה, שתדע שהם קוראים לה לחזור למיטה שלה". זה עבד מיד, ומאז היא ישנה כל לילה במיטה שלה.

שיר ערש אחרון - על האיש שעזר לאלפי תינוקות לישון טוב בלילה - אילוסטרציה

חמש שנים לאחר מכן הצטרף למשפחתנו אהרן הקטן. הפעם כבר הקדמתי תרופה למכה, וכשהוא היה בן חמישה חודשים התקשרתי לאבי וקבעתי איתו פגישה. "אני לא מוכנה להקריב לילה אחד יותר מהנחוץ", אמרתי לו. שיתפתי אותו גם בכך שאני כבר לא אדוקה בשיטות החינוך שלי כפי שהייתי עם אלה. בזמנו קראתי את ספרי הנאצית של התינוקות, ולא נתתי לאלה להירדם על הציצי (כלומר, תוך כדי יניקה). כשהייתי רואה שעיניה מתחילות להתגלגל בסטלה של הנרקומנים שראיתי ביפו בתחילת שנות השמונים, הייתי מנתקת אותה מהפטמה ומעבירה אותה ערה למיטה שלה. או אז הייתי מחכה שהיא תרדים את עצמה. לשווא.

השיטה הזו עבדה ממש גרוע, ואני חושבת שהלוחשת לתינוקות יכולה לזקוף לזכותה 30 אחוז מהסיבה לגירושין שלי. עם אהרן כבר לא הייתי מסוגלת לעבור את הסיוט הזה. הוא היה יונק, נרדם טוב טוב על הציצי, ואז הייתי מעבירה אותו כמו בול עץ למיטה שלו. הייתי בטוחה שההרגל הנוראי הזה יתנקם בי עכשיו, כשאגמול אותו מיניקה ואצפה ממנו לישון לילה שלם. אבל אבי אמר לי להמשיך לעשות בדיוק מה שנוח לי, ושנטפל בזה כשאגיע לפגישה.

בפגישתנו הבאה, מותשת מטיפול בתינוק שהתעורר לינוק לפעמים חמש פעמים בלילה, אבי שיתף אותי במספר מהתובנות הנוספות שרכש בענייני שנת תינוקות בשנים שחלפו. "כל עוד את מיניקה בלילה", הוא אמר, "אין טעם לצפות שהתינוק יישן לילה רצוף". כי ציצי זה הרבה יותר מאוכל, כמו שכולנו יודעים. ועד מתי התינוק צריך לאכול בלילה? לשיטתו של אבי, תינוק שנולד בזמן (לא מוקדם מדי) ומתפתח באופן תקין מגיע בין גיל 6- 8 חודשים לשלב שבו אין לו צורך תזונתי לאכול בלילה. בנוסף, אבי המליץ, להוציא את אהרן כמה שיותר מהר מחדר השינה ולהעביר אותו לחדר שלו. "אנחנו אלה שמפריעים להם לישון", הוא אמר, וסיפר שבמחקרים שלהם רואים שילדים שישנים בחדר נפרד ישנים טוב יותר מאלה שישנים ליד ההורים שלהם. הרגישות של ההורים לכל פיפס של התינוק מגדילה כל פיפס של התינוק, וגורמת למצבי ערנות גבוליים להפוך לחגיגת לילה שלמה.

גמלתי את אהרן מיניקה, העברתי אותו לחדר משלו. בלילה הראשון הוא התעורר מזועזע. ניגשתי אליו, בדקתי שהוא בסדר, הסברתי לו שמעכשיו ככה זה. הוא התמרמר במשך כשעה, וזהו – למחרת הוא כבר ישן ברציפות תשע שעות, ומאז ועד היום הוא ישן 9-11 שעות כל לילה. הוא עדיין התעורר פה ושם כשהמוצץ היה נופל לו, אבל גם את תקופת הביניים הזו אבי קיצר לי כשלימד אותי לתת לאהרן את המוצץ ביד כשאני משכיבה אותו לישון, במקום להכניס את המוצץ בעצמי לפיו, וכך הוא למד להתאמן על הפעולה (בזמן כתיבת שורות אלו אני מרגישה פניקה קלה, לבל אשכח משהו מכל העצות החכמות, המבוססות-מחקר שקיבלתי ממנו, אבל מאחר שבטוח אשכח משהו, אפשר למצוא הרבה מהרעיונות שלו בספרו "לישון כמו תינוק", שיצא בהוצאת "ידיעות ספרים").

נדלג שוב קדימה: כשאהרן היה בן שלוש הוא התחיל לפתח פחדים לפני השינה. מיד צלצלתי לאבי. קבענו לשתות קפה באוניברסיטת תל אביב. דיברנו על טבעונות (הוא הפך לטבעוני בשנים האחרונות, משיקולי בריאות, וכפי שהתרשמתי גם מתפיסה קארמתית מסוימת), על החזרה שלי לעולם הטיפול, על ספר שאולי נכתוב יחד, וגם על הפחדים של אהרן.

"תכירי את חיבוקי", אמר לי אז אבי, והושיט לי בובת כלב עם הפנים הכי עצובות בעולם. "הסתובבתי בכל הארץ עד שמצאתי אותו". הסתבר שבזכות אבי בובות חיבוקי עוזרות לילדים הסובלים מפחדים מכל העולם - משדרות ועד יפן - לישון טוב בלילה. "את מראה לאהרן את חיבוקי, ואת אומרת לו, תראה, זה חיבוקי, כמו שאתה רואה הוא מאוד עצוב ומאוד מודאג. ממה הוא מודאג לדעתך?". בשלב הזה, אבי הסביר, כל ילד נותן את ההסבר שלו לפחדים של חיבוקי: יש ילד שמפחד מהחושך, יש ילד שמפחד להיות לבד, וכו'. הוא המשיך והורה לי להגיד לו, "קיבלתי את חיבוקי, ואני נותנת לך אותו כי אמרו לי שהוא צריך מישהו שישמור עליו. אתה חושב שאתה יכול לשמור עליו בלילה, כדי שהוא לא יפחד?".

אבי הסביר את ההיגיון מאחורי ההתערבות המערכתית הזאת: בזכות חיבוקי, הילד מפסיק להיות הקטן והמפוחד ומקבל תפקיד אחר. הוא גם מצליח להשליך את החלק המפוחד שלו על הבובה, ולהביא לקדמת הבמה את החלק הרגוע שלו, ובכך להרגיע את עצמו. בכל מקרה, הוא הזכיר לי את אחד העקרונות שלו; גם אם אהרן מתקשה להירדם, לא נוטשים אותו, אבל גם לא נשארים לידו ברציפות אלא פותחים פערים. העיקרון הוא שאבא או אמא תמיד חוזרים, אבל ברגוע, ובענייניות, בלי לשדר בהילות. כניסה לחדר, נשיקה קלה על הראש, ואולי רק להיטיב את השמיכה, ולצאת. בהתחלה חוזרים כל שתי דקות, לאחר מכן חוזרים כל ארבע דקות לבדוק מה שלומו, ובדרך כלל בשלב הזה הוא כבר נרדם.

שמחתי בחיבוקי, אבל לא האמנתי שזה יעבוד. אהרן נראה לי מתוחכם מדי בשביל זה. אבל הוא בלע את זה כמו ענק. פחדי ההירדמות עברו כלא היו. "בחיי", אמר בן זוגי, כשישבנו בשקט במטבח מצפים לבכי של אהרן, שלא הגיע, "אבי שדה הזה גאון. חבל שלא שמעתי עליו לפני 25 שנה. אף אחד מהילדים הגדולים שלי לא ישן בלילה". "אולי מזל", אמרתי לו, "אחרת, מי יודע, אולי היית נשאר נשוי".

ואז בשבוע שעבר קיבלתי מאבי סמס קצת לפני חצות. המוח שלי לא הצליח מיד לפענח את ההודעה. מצד ימין נראתה תמונתו של אבי הלבבי, ואילו בהודעה נאמר, "אנו מצטערים להודיע שאבי שדה נפטר הבוקר...".

גם כשאני כותבת את הרשימה הזו, המוח שלי מתקשה לחבר את הפרטים. אבי שדה היה אחד האנשים החביבים, הנדיבים, החכמים, הנגישים והנעימים שהכרתי. לאורך השנים הפניתי אליו לפחות 20 זוגות, שהוא החזיר להם את איכות החיים. הוא היה כמעט בן 60, והיתה לו אנרגיה של נער בן 14. היו לפניו עוד המון שנים טובות של מחקר, ייעוץ ושמחת חיים.

בשבוע שעבר, בשבעה, ביקרתי את משפחתו המקסימה. בסלון הוקרנו על מסך הפלזמה תמונות של אבי ובני משפחתו מטיולים בכל קצוות תבל. ברוב התמונות רואים את אבי עם תרמיל על הגב, מחבק בחיוך גדול את אשתו, יעל, את אחד מילדיו או את אביו, ששרד בטרזנשטט, והעביר לו בירושה את רוב תווי פניו הגלויים. החיוכים הגדולים, הטבעיים, נראים סימן ההיכר של אבי ושל משפחתו. ואז הבחנתי בכך שמתחת לטלוויזיה יושבת בובת חיבוקי, עם עיניה הקרועות מיגון. היא הביטה בי ואני ידעתי למה היא עצובה: אבי שדה יצא מהחדר, והוא לא יחזור בעוד חמש דקות.


שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com

 
 
bottom of page