אהבה היא דרך ואינטימיות היא קרבה: המטאפורות שדרכן אנו מבינים חוויות
עודכן: 22 באוק׳
התקרבות נפשית מיוצגת על ידי התקרבות פיזית, שמחה מיוחסת ל"למעלה" ועצב ל"למטה". ניתוח בלשני-פסיכולוגי של השפה חושף מטאפורות-על שעוזרות לנו להבין את הקשרים הבין-אישיים שלנו
אחת מתוכניות הטלוויזיה המדוברות ביותר בשנים האחרונות היא תוכנית שידוכים. איכשהו, מספיק לדעת את זה כדי לדעת שהתוכנית לא עוסקת באקדחי סיכות, אלא באנשים שמחפשים זוגיות. זאת משום שמשמעותה של המילה "שידוך" היא גם חיבור, הידוק והצמדה פיזיים, אבל גם זיווג והתאמה בין בני זוג. כלומר, "שידוך" היא מטאפורה. לא באותו אופן ברור כמו "יפה כלבנה" או "הפרח בגני", אבל בכל זאת מטאפורה.
אנחנו חיים בתוך מטאפורות. בספר של צבי טריגר ושלי, "ללא מלים: ההתרבות הישראלית בראי השפה" (דביר, 2007) התייחסנו לספרם המכונן של החוקרים האמריקאים לייקוף וג'ונסון Metaphors we live by. בספר הסברנו שלייקוף וג'ונסון "הגדילו את שדה הראייה שלנו בכל הנוגע למטאפורות בכך שזיהו "מטאפורות-על", סמויות ובעלות עוצמה תרבותית, המהוות בסיס לרבות מה מטאפורות הנראות לעין המשמשות אותנו בשפה. לדוגמה, המשפטים "אני בהצפה רגשית", "יש לי רגשות עמוקים אליו", "רגשותיה סוערים", "הרגשות שלי כלפיו מתחממים", ו"קיפאון רגשי", נובעים מתוך המטאפורה הבסיסית "רגשות הם נוזל". הניתוח של לייקוף וג'ונסון מאפשר לנו לזהות תבנית שלפיה מרבית המטאפורות משמשות אותנו כדי להבין מושג מופשט (רגשות) באמצעות מושג קונקרטי (נוזל). כך המושג הקונקרטי והברור - נוזל - המוכר לנו מעולם החומר ומניסיון החושים משמש אותנו לסידור׳ ולהבניה של המושג האמורפי יותר – רגשות".
באופן טבעי, לחוויה העזה אך המופשטת "אהבה" יש הרבה מטאפורות. האהוב הוא העיניים שלי. החיים שלי. השמש שלי. אך אהבה אינה יחסים. ברשימה זו אני רוצה להסתקרן לגבי מטאפורות-העל שמבנות עבורנו את החוויה הדרמטית של קשרים בין-אישיים. נקודת המוצא בהקשר זה, גם על פי לייקוף וג'ונסון, היא שהמטאפורה היסודית שלנו לאינטימיות היא קרבה פיזית. מעידים על כך ביטויים רבים: "קרוב משפחה", "התקרבנו בשנה האחרונה", "הוא מאד מרוחק", "יש בינינו פערים" ו"אין בינינו חיבור טוב". חיים ללא יחסים חברתיים או חיים בקרב אנשים שאנחנו מרגישים שונים ומנותקים מהם מוצגים בשפה באמצעות מרחק פיזי מהזולת.
בצד השני של הספקטרום, המתייחס לקרבה, נמצאים ביטויים שגם הם תוצר של המטאפורה של המרחק הפיזי, כמו "קשר סימביוטי" או "את החצי השני שלי". ובעצם, עצם המילה "קשר" מייצגת את כל זה. התקרבות נפשית מיוצגת בשפה על ידי התקרבות פיזית: "הוא נמשך אליה", "הם בלתי ניתנים להפרדה", "הוא נוגע בי", "היא נגעה ללבי", "יצרתי איתו קשר". והיפוכה, התרחקות נפשית, משולה להתרחקות פיזית: "אני לא מצליחה להגיע אליו", "הוא לא נותן לאף אחד להתקרב אליו", "שום דבר לא נוגע בה", "היא שומרת על מרחק בטוח". טקסט מכונן בהקשר זה הוא "המשתה" של אפלטון, שבו מוצג המיתוס שלפיו כל צמד נאהבים בעולם היה בעבר המיתולוגי ישות אחת שהתפצלה לשניים, ומאז מחפש כל חצי את החצי השני שלו.
מעניין בעיניי לשאול על מה מעידה העובדה שאנחנו משתמשים בחוויה כל כך יסודית של קרבה פיזית כדי לתאר קרבה נפשית. נדמה לי שהיא מעידה על החשיבות של קשר רגשי להישרדות. קרבה פיזית לזולת היא קריטית להישרדותנו. הדבר היחיד שיותר קריטי מקרבה נפשית הוא שלמותו של הגוף, ובמובן זה מטאפורת-העל של האהוב עצמו היא הגוף שלנו, דהיינו "עיניים שלי", "נשמת אפי". האהוב הוא גם כוח החיים: "השמש של חיי". היחסים עם האהוב מקבלים מטאפורה מהדרגה הבאה הגבוהה ביותר: קרבה פיזית.
מטאפורות-על פעמים רבות מתקיימות כאשכול שיש זיקה בין חלקיו. וייתכן גם שיש קשר בין המטאפורה שלפיה קרבה נפשית היא קרבה פיזית ובין המטאפורה "אהבה היא דרך". גם כאן יש לנו דוגמאות רבות, גם באנגלית וגם בעברית (אם כי, כמובן, פעמים רבות העברית הושפעה מהאנגלית): "הגענו לצומת ביחסים", "עשינו דרך ארוכה ביחד", "היו לנו קשיים בדרך", "היחסים ידעו עליות ומורדות", "פה ושם היו מהמורות בדרך". כמו שאומרים: יחסינו לאן?
מטאפורות נוספות שנמצאות באשכול זה הן "שמחה היא למעלה" ("אני על ענן", "התרוממות רוח", "הוא ממש הרים לי", "היא הייתה בהיי", "אנחנו ברקיע השביעי", "תרים את הראש למעלה") ו"עצב הוא למטה" ("הוא ממש בדאון", "היא על הפנים", "יש לי נפילה", "נפלו פניו", "אל תיפול רוחך"). התפתחות היא תנועה קדימה (ומספיקה לנו המילה "קדימה" כדי לראות זאת בבירור, אבל אנחנו גם "רואים קדימה", אחרת איך "נגיע רחוק", "התקדמנו מאז", "איך הולך?" "הפרויקט מתקדם כמתוכנן", היתה לנו "פריצת דרך", ועצם המילה "תהליך"). אבל גם "הגיון הוא הליכה בשביל" ("אני לא עוקבת אחרי הטיעון שלו", "איבדתי אותך בנקודה הזאת", "לאן אתה מנסה להגיע?") והבנה היא הגעה ליעד ("סוף כל סוף הוא הגיע לנקודה", "הגענו להסכמה", שלא לדבר על ניסיונותינו להגיע ל"עמק השווה").
אם כך מצטייר אשכול מטאפורי שלפיו האהבה היא דרך, יחסים הם קרבה פיזית, התפתחות הקשר היא הליכה קדימה ושמחה היא למעלה - הרי שהאוהבים הם שני אנשים שעומדים בקרבה פיזית זה לזה, עם הראש מורם, והולכים ביחד בדרך, עם הכיוון קדימה.
כל זה על קצה המזלג, כמובן (אם תורשה לי מטאפורה מפורשת כל כך, הקשורה לכך שרעיונות הם אוכל), אבל לפני שנסיים אני רוצה לציין עוד אספקט מעניין במיוחד של קשרים, שמבט קרוב על השפה יכול לעזור לנו לחשוף, והוא - שהקשרים החשובים ביותר הם גם נקודות ציון שנותנות לנו אוריינטציה.
זה מתקבל על הדעת, ולו רק בגלל המרכזיות של מושגי הזמן והמרחב בארגון הידע האנושי (עמנואל קאנט כבר אמר את זה מזמן ב"ביקורת התבונה הטהורה"). ואם כל הידע האנושי מאורגן בהתאם לרעיונות של זמן ושל מרחב, ברור שהתמצאות בהם היא הבסיס לשפיות.
כשאדם לא יודע איפה הוא נמצא במרחב או בזמן הוא בצרות. כחברה אנחנו רואים בחוסר התמצאות שכזה סימן מובהק לפתולוגיה. היא יכולה לנבוע מאלכוהול, משלב מתקדם של סרטן, מפסיכוזה או מדמנציה, אבל כך או כך היא מסמנת את העובדה שמיקומו של האדם בחברה הולך והופך שולי יותר ויותר. אנחנו לא יודעים מה לעשות עם אנשים שלא יודעים איפה הם נמצאים.
האנשים הקרובים אלינו, אלה שצועדים איתנו בדרך, עוזרים לנו להתמצא בחיים. בפרידה, כשאנחנו מאבדים אדם קרוב, בגלל סוף היחסים או סוף החיים, אנחנו נדחפים אל מחוץ לחיים ולשפיות על ידי אובדן אוריינטציה. בשירו היפהפה של אודן "בלוז הלוויה" הוא כותב על אהובו המת (תרגום: יהונתן גפן).
ויש ביטוי פואטי לכך שהיחסים הבין-אישיים המשמעותיים בחיינו משמשים לנו מפת התמצאות. אנשים לא רק קרובים או רחוקים מאיתנו, הם גם מפוזרים במרחב הנפשי באופן שחיוני להתמצאות שלנו בחיים, כלומר, לשפיות שלנו, ליכולתנו לשרוד בחברה, להבין את העולם ולתקשר בצורה אפקטיבית. בעזרת מטאפורות, השפה מאפשרת לנו לדבר על החוויה חסרת הצורה אך המשמעותית ביותר המתרחשת בעקבות פרידות. אנחנו עושים זאת כשאנחנו אומרים ש"איבדנו את הצפון" או מעידים על כך שאנחנו מרגישים "אבודים" ו"תלושים".
חשיבותו של הזולת הקרוב ביכולת ההתמקמות שלי בקיום קשורה אולי לכך שהיעלמותו יכולה ליצור גם כאב פנטום מרחבי, כמו זה שנוצר אחרי שהופלו מגדלי התאומים. כלומר, כואב לי במקום שבו אמורה היתה להיות לי אימא. שמה של הסדרה של צופית גרנט "אבודים" הוא לפיכך שם קולע. בספרה האחרון כותבת אסתי פלד על אובדן הורה כי לא נכון לומר על מי שהתייתם ש"אין לו אבא". צריך לומר: "יש לו אבא מת". מכאן גם נבע כוחה של "המחווה באור", אותם 88 פנסי חיפוש שסודרו בשתי אלומות, והאירו את השמיים כאנדרטה זמנית לתאומים.
פנסי חיפוש היו בחירה מושלמת, משום שכאן גם נולדת השאלה: איפה האב המת הזה נמצא? ואיך פוגשים אותו? ואולי זו הסיבה שמי שמת לו הורה יכול להיות תקופה ארוכה מבולבל וחסר אוריינטציה לכאורה או שלא לכאורה או "מעופף". הוא למעשה מחפש את הסדק שבין העולמות או שהוא פוגש בסתר את ההורה המת הזה במרחב הביניים שקשה לתפוש אותו במילים.
הדברים נעשים עוד יותר מופשטים כשאנחנו חושבים לא רק על מותו של האדם אלא על מותם של היחסים איתו. ויחסים מתים לעתים קרובות יותר מבני אדם. בפרפרזה על הולדן קולפילד, אשאל מה קורה לזוג כשהזוגיות נגמרת? אנחנו יודעים מה קורה לכל אחד מבני הזוג, אבל מה קורה לישות שהיתה הזוג? גם על כך כתבה פלד בספרה היפה "פתח גדול מלמטה".
הזוג הזה הוא תמיד מת שלא נודע מקום קבורתו. כלומר, בפרידה יש לנו איבוד אוריינטציה כפול. שהרי גם במוות של אדם אחד, שיש קבר שבו הונח גופו, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה לפגוש את המת. אז מה לגבי זוגיות שאין לה גופה כלל וכלל? גם היא זקוקה ל"מחווה באור", שתקל עלינו להסכים באיזשהו שלב עם העובדה שהגופה לא תימצא והמת לא ייכנס בדלת, ואז לשבת שבעה על הקשר ולהמשיך בחיים.

ההמלצות
כושר: תרימו משקולות
השנה היא שנת 2022, ואם אתן עדיין חושבות שזה מספיק לעשות פילאטיס ולהיות רזות אז אתן לא במציאות. ככל שאנחנו מתבגרים כך יש חשיבות יותר גדולה לאימוני כוח. שרירים חזקים ומפותחים מספיק מגנים על הפרקים שלנו מפציעה, אימוני כוח משפרים את חילוף החומרים שלנו, מורידים שומן לא בריא באיזור הבטן והמותניים, מפחיתים סכנת נפילות ופציעה בכלל, משפרים את בריאות הלב, תורמים לניהול תקין של רמות הסוכר בדם, מחזקים את העצמות שלנו, משפרים את החשיבה ואת מצב הרוח. וזה גם נראה טוב.
אפליקציה: תבדקו מחדש את המיוז
אם אתם בין אלה שרכשו בשנים האחרונות את מכשיר הנוירו-פידבק הביתי מיוז, שאני עדיין ממליצה עליו מאוד לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם המיינדפולנס והמדיטציה - ואם זנחתם את הצעצוע הנפלא הזה כדרך שזונחים גאדג'טים רבים - אני ממליצה לכם לעדכן את האפליקציה ולהתנסות בו שוב. החברים ממיוז עשו עבודה נהדרת, ואחד האספקטים המוצלחים במיוחד הוא האפשרות להשתמש במכשיר כדי למדוד את ההשפעה של מדיטציות שונות, ממקורות תוכן שונים, שלא מגיעים עם המכשיר.
משפחתי: הפילטר המצויר של iMovie
ברגע שמתחילים הימים החמים והחופש מתקרב, מתחילים אצלנו בבית להפיק סרטים ביתיים. לא מהסוג שמתעד את חיי המשפחה אלא מהסוג שמאפשר לילדים לדמיין שהם מיסטר בין או ג'יימס בונד או שילוב מקורי של שניהם. אחד הפיצ'רים הנחמדים במיוחד של אפליקציית איי-מובי הוא פילטר שהופך את כל המצולם למצויר, מה שמעניק אחידות לכל סרט ביתי, וגם מדבר בשפת הקומיקס שהם מכירים.
שנפתח יומנים? אם אתם רוצים לקבוע ייעוץ, להזמין הרצאה או להציע שיתוף פעולה שלחו לי מייל אל: amalia.rosenblum@gmail.com




